Un kabbaliste se raconte

Dans son œuvre majeure, Otsar Eden Ganouz – « Le Trésor du Jardin Caché » –, Abraham Aboulâfia livre quelques éléments biographiques rares, évoquant les lieux où il vécut et les disciples qu’il forma. Ce type de confidences est inhabituel chez lui, tant ses écrits se consacrent d’ordinaire à l’expérience intérieure et à l’instruction spirituelle.

C’est cependant dans un autre ouvrage, aujourd’hui en grande partie perdu – le Séfer ha-‘Edouth (Le Livre du Témoignage) – qu’il semble s’être exprimé plus largement sur les étapes de sa vie. Malheureusement, les fragments conservés de ce texte sont difficilement accessibles.

Pour structurer mon roman Aboulâfia, je me suis appuyé sur un passage particulièrement précieux, extrait du quatrième chapitre de la troisième partie (Ganouz) du Otsar ‘Eden Ganouz. J’en propose ici le texte hébreu, suivi de ma traduction française, que j’avais faite à l’époque pour écrire le roman.

כונתי היתה בכל מה שכתבתי עד המקום הזה בזה הספר להגיע אל מה שאגלה לך בו פה. והיא שאני האיש הנזכר בהקדמה הראשונה של זה הספר נולדתי בפרקוסטה של ארגון אשר במלכות ספרד. וטרם הגמלי כלומר בעוד היותי יונק חלב משדי אמי ועם אחי ועם אחיותי [עברנו לנווארה]. והעיר ההיא קרובה לארץ מולדתי מהלך שש עשרה פרסאות. וגדלתי על נהר אברה הוא הנהר העובר בשני המקומות הנזכרים פה, ואחל לקרוא מקרא עם הפירוש והדקדוק ר"ל כל התורה שבכתב שהיא כ"ד ספרים לפני אבא מארי ז"ל. ואוסף עוד ללמוד קצת משנה וקצת תלמוד לפניו ז"ל שרוב למודי היה ממנו. ואני בן ח"י שנה והוא מת זצו"ה ו"ק לה"ה אנ"ס, ואני ישבתי בארצי שבה נתגדלתי שנתים ימים אחר פטירת אבא מארי. ואני בן יו"ד שנה ורוח יי העירני והניעני, ואצא משם ואבא דרך ישרה לארץ ישראל בים וביבשה. ודעתי היה ללכת לנהר הסמבטיון ולא יכולתי לעבור מעכו ואילך מפני התגר שגבר בין ישמעאל ועשו. ואצא משם ואשוב דרך מלכות יון אשר שם נשאתי אשר בלכתי, ותעירני רוח יי ואקח את אשתי אתי ואשים פני לבוא עד ממי רביני ללמוד תורה. ואני בעיר קפואה קרוב לרומי מהלך חמשה ימים מצאתי שם איש נכבד חכם ונבון פילוסוף ורופא מומחה ושמו ר' הלל ז"ל ואתחברה אתו, ואלמוד לפניו מעט מחכמת הפילוסופיאה ומיד נמתקה לי מאד ואשתדל בידיעתה בכל כחי ובכל מאדי ואהגה בה יומם ולילה, ולא נתקררה דעתי ממחשבתי עד שלמדתי מורה הנבוכים פעמים רבות וגם למדתיו במקומות הרבה. בקפואה לארבעה במקרה ויצאו לתרבות רעה כי נערים בלי מדע היו ועזבתים. ובתיבץ עשרה ולא הועיל אחד מהם אבל הפסידו שני הדרכים הראשון והשני. ובאבריפו ארבעה וגם בם אין מועיל כי הדיעות משונות מאד בבני אדם כל שכן בעמקי החכמה ובסתרי התורה. ולא ראיתי בם מי שראוי מהם למסור לו אפילו ראשי פרקים מן האמת כמות שהיא. וברומי לשני זקני העיר ר' צדקה ור' ישע' בעלי בריתי ז"ל, והצליחו בו קצת הצלחה ונפטרו כי זקנים היו הרבה. ובברצלונה שנים אחד זקן ושמו ר' קלונימוס ז"ל אדם גדול. ואחד בחור משכיל ומבין ונכבד מאד מטובי העיר ושמו ר' יאודה המכונה שלמה והצליח בו הצלחה מעולה. ובבורגוש שנים רב ותלמיד שם הרב ר' משה צינפאי"ל אדם גדול וחכם נכבד. ושם התלמיד ר' שם טוב גם כן בחור נחמד וטוב אלא שהבחרות מנעו מן הלמוד ולא למד ממנו עמי כי אם קצת קבלות חיצוניות לא הוא ולא רבו. ובמדינת שלום שנים האחד מהם ר' שמואל הנביא שקבל ממני קצת קבלות. והשני ר' יוסף ג"ק תיל"א ישמרהו שומר מעלה והוא בלא ספק הצליח הצלחה מופלאה במה שלמד לפני והוסיף מכחו ומדעתו הרבה ויי היה עמו. ואמנם בעיר הזאת שאני בה היום ושמה סינים היא מסיני, מצאתי ששה אנשים ועמי הבאתי השביעי ממנו למדו לפני קצת זמן קצור מאד. וכל אחד מהם קבל מה שקבל ממני מעט או הרבה, ונפרדו ממני כלם חוץ מאחד והוא הראשון אשר הוא הסבה הראשונה לכל מה שלמד כל אחד ואחד [מכל] חבריו מפי, ושמו ר' סעדיה בר יצחק סגלמאפי ז"ל, ואחריו החזיק ר' אברהם בר שלום, ואחריו החזיק יעקב בנו, ואחריו יצחק חברו, ואחריו החזיק חבר חברם. והיו שלשה מהם בעלי שלש מדרגות ושלשה מהם בעלי מדרגות אחרות למטה מהן. ושם השביעי ר' נטרונאי הצרפתי ז"ל (....) ונעלמה מיד מפני סבות והוא שמנעוה מהם יהיו מהם רצוניות והיו מהן טבעיות ומהם מקריות ומהן הכרחיות:

Mon intention, dans tout ce que j’ai écrit jusqu’à ce point de ce livre, était d’atteindre ce que je vais te révéler ici. À savoir que moi, l’individu mentionné dans la première introduction de ce livre, je suis né à Saragosse (Parqossat [פרקוסט]), en Aragon, dans le royaume d’Espagne. Et avant même d’être sevré – c’est-à-dire alors que je tétais encore le lait du sein de ma mère – avec mes frères et mes sœurs, nous avons déménagé en Navarre [נווארה]. Cette ville [de Tudèle] est proche de mon pays de naissance, à une distance de seize parasanges (environ 70 km).

J’ai grandi près du fleuve Èbre, ce fleuve qui traverse les deux lieux susmentionnés. J’ai commencé à lire la Miqrah (l'Écriture) avec le commentaire et la grammaire, c’est-à-dire toute la Torah écrite, les vingt-quatre livres, auprès de mon père – que sa mémoire soit bénie. J’ai ensuite étudié un peu de Mishnah et un peu de Talmud avec lui également – car la majeure partie de mon apprentissage provient de lui. J’avais dix-huit ans lorsqu’il mourut – que son souvenir soit pour la Vie du Monde à Venir, et que HaShém lui accorde la paix.

Je suis resté dans mon pays, celui où j’ai grandi, deux années encore après la mort de mon père. Et lorsque j’eus vingt ans, la Rouaħ Yhwh m’éveilla et me mit en mouvement, et je quittai ce lieu, prenant la voie directe vers la Terre d’Israël, par mer et par terre. Mon dessein était d’atteindre le fleuve Sambatyon, mais je ne pus aller au-delà d’Acre à cause des conflits violents entre Ismaël (les musulmans) et Ésaü (les chrétiens).

Je quittai alors cette région et retournai par le royaume de Grèce, où je pris épouse en chemin. La Rouaħ Yhwh me poussa de nouveau, et je pris ma femme avec moi et me dirigeai vers les eaux de Rabbinée (probablement une allusion à un centre d’étude en Italie), pour y étudier la Torah.

Dans la ville de Capoue, proche de Rome, à cinq jours de marche environ, je rencontrai un homme noble, sage, intelligent, philosophe et médecin expérimenté, du nom de Rabbi Hillel [ר' הלל] – que sa mémoire soit bénie. Je me liai d’amitié avec lui et j’appris de lui un peu de philosophie. Immédiatement, cette sagesse me devint douce et chère. Je m’efforçai de la connaître de toutes mes forces, de tout mon être, et je la méditai jour et nuit.

Mon esprit ne connut de repos que lorsque j’eus étudié Le Guide des Égarés de nombreuses fois, dans différents endroits.

À Capoue [קפואה], j’enseignai à quatre personnes, mais elles s’égarèrent, car c’étaient de jeunes gens sans savoir. Je les abandonnai.

À Tivoli [תיבץ], ils furent dix, mais aucun ne réussit : ils perdirent les deux voies, la première et la seconde.

À Vérone [באבריפו], quatre encore, mais là aussi sans utilité – car les opinions diffèrent grandement entre les hommes, et d’autant plus en matière de Sagesse profonde et des secrets de la Torah. Je n’y trouvai personne digne de recevoir même les prémices de la vérité, telle qu’elle est.

À Rome [רומי], deux anciens de la ville, Rabbi Tsadoq [ר' צדקה] et Rabbi Yishaï [ר' ישע'], mes compagnons d’alliance – que leur mémoire soit bénie –, obtinrent quelque succès, mais ils moururent, étant déjà très âgés.

À Barcelone [ברצלונה], deux autres : l’un, un vieillard du nom de Rabbi Qalonymos [ר' קלונימוס] – que sa mémoire soit bénie –, un homme éminent ; l’autre, un jeune homme intelligent, distingué, l’un des plus honorés de la ville, du nom de Rabbi Yehouda, surnommé Shlomo [ ר' יאודה המכונה שלמה] – il connut un succès remarquable.

À Burgos [בורגוש], également deux disciples : un maître et son élève. Le maître, Rabbi Moshé Tsinfail [ר' משה צינפאי"ל], était un homme important, sage et estimé. Son élève, Rabbi Shém Tov [ר' שם טוב ], était aussi un jeune homme agréable et bon, mais la jeunesse l’empêcha d’apprendre, et il n’étudia que quelques bribes de la Kabbale externe, ni lui ni son maître ne reçurent davantage de moi.

Dans Medinath Shalom (Médinacelli [מדינת שלום]), il y avait deux disciples : l’un était Rabbi Samuel le Prophète (Shmouel haNavi [ר' שמואל הנביא]), qui reçut de moi quelques enseignements de Kabbale ; l’autre, Rabbi Joseph Gikatilla (Yossef Guiq Tila [ר׳ יוסף ג״ק תיל״א]), que le Très-Haut le garde – assurément, il réussira brillamment dans ce qu’il apprit de moi, ajoutant même de sa propre force et de sa connaissance, et qu’HaShém soit avec lui.

Quant à la ville où je me trouve aujourd’hui, nommée Sinin (Messine [סינים]) – qui vient « du Sinaï » (meSinaï [מסיני]) –, j’y ai trouvé six hommes, et j’ai amené avec moi le septième. Ils ont étudié auprès de moi durant un temps très court. Chacun d’eux reçut ce qu’il put, plus ou moins, et tous se sont séparés de moi, sauf un – le premier – qui fut la cause première de tout ce qu’ont appris les autres de moi, chacun à son niveau. Il s’appelait Rabbi Saadia ben Yitzhak Segal Mafi [ר' סעדיה בר יצחק סגלמאפי] – que sa mémoire soit bénie.

Après lui, poursuivit Rabbi Avraham bar Shalom [ר' אברהם בר שלום], puis son fils Yaâqov, puis son compagnon Yitsħaq, puis le compagnon de leurs compagnons. Trois d’entre eux avaient atteint trois degrés supérieurs, et trois autres, des degrés moindres.

Quant au septième, il s’appelait Rabbi Natronaï le Français [ר' נטרונאי הצרפתי ] – que sa mémoire soit bénie (...), mais il disparut rapidement pour diverses raisons, certaines volontaires, d’autres naturelles, d’autres accidentelles, et certaines inévitables.

ואני בזמן היותי בן א"ל שנה במדינת ברצלונה העירני יי משנתי ואלמוד ספר יצירה עם פירושיו ותהי עלי יד יי. ואכתוב ספרי חכמות מהם וספרי נבואות מופלאים ותחי רוחי בקרבי ורוח יי הניע לבי ורוח קדושה נוססה בי. ואראה מראות נוראות רבות ונפלאות על ידי מופת ואות ובכללם התקבצו סביבי רוחות קנאות. וראיתי דמיונות ושגיאות ונבהלו רעיוני עלי כי לא מצאתי איש מאישי מיני שיורני הדרך אשר אלך בה. ועל כן הייתי כעיור ממשש בצהרים ט"ו שנה, והשטן עומד על ימיני לשטני. והייתי משגע ממראה עיני אשר ראיתי לקיים דברי התורה ולהתם הקללה השניה י"ה שנה. עד אשר חננני אלהים קצת מדע ויהי יי עמי לעזרה משנת (א') [א"ל] עד שנת מ"ה להצילני מכל צרה. ובהתחלת שנת אלי"ה הנביא חפץ יי בי ויביאני אל היכל הקדש. והוא הזמן שבו השלמתי הספר הזה אשר חברתיו פה במסיני לתלמיד היקר הנכבד הנעים המשכיל המבין החושק לדעת אמתת התורה התמימה, הוא ר' סעדיה הנזכר ראשון לשבעה הנזכרים. על אשר ראיתיו שדבק בי לאהבה כדי להיותו בידו לזכרון לאשר למד לפני מפני היות השכחה מצויה וגם בהיותו בידו, ידעתי שיועיל לחבריו הנזכרים תועלת שכלית וגם לדומים להם ברוב מה שכתוב בו. וידעתי שלולי המקרים בדמיונות אשר ראיתי בדמיונות הראשונים אשר כבר עברו שבח לאל, לא היו נפרדים התלמידים הנזכרים ממני. והדמיונות ההם אשר היו סבות פרידתם והתרחקם ממני הן הן אשר היו לי אני סבות אלוהיות להעמידני על מתכונתי ולעמוד בנסיונות, יהו מאיר עיני לבבי. כי בעבורן שמרתי פי ולשוני ובלמתים מלדבר ולבי מלהרהר. ושבתי אל המקום הראוי לשוב אליו שמרתי כריתת הברית והכרתי והשגתי מה שהיה שלם ממני לפני הזמן הזה. ושבחתי לשם יי אלהי ואלהי אבותי אשר לא עזב חסדו ואמתו בכל עתיו, אשר [כרת] בריתו ברחמיו ואשר נתן בזאת הלב הנאמר (..) ממני בחסדו. ואולם עלה על מחשבתי בראותי הנעימים המתחדשים בעולם להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם (.) רבו השמים מה' (..) יהודים בכל צד והצרות דוחקות זו את זו וטרם השבח (..) הנה זו הגדו כח ממנה מתחדשת ולא יכול לבי לסבול זה (...) הפודים השבויים בכל כחם שיפדו הקרובים להם תחילה כמו שהם מחוייבים לעשות. שאמרה ענייך ועניי עירך ענייך קודמין, עניי [עירך ועניי] עיר אחרת עניי עירך קודמין. וראיתי שהן צריכין מאד לפדות עצמם מידי הזמן ותחבולותיו ומידי [עבדיו] ומידי עבדי עבדיו ולשוב אל השם ית' במה שפשעו מכל פשעיהם, והוא העון פלילי (התחזק) [התרחק] אצלם תלמוד תורה לגמרי בכלל עד שמקצת פרטים מהם (..) אחד הכלל שהיו יכולים ורוצים ללמוד כפי כל איש ואיש מהם. ומבואר אמרו חכמים תלמיד חכם חגרהו על מתניך ועם הארץ חסיד אל תדור בשכונתו (....) היה לי דרך בשום פנים לשתוק מזה (.) הגדו בשכני בתוכה מפני אהבת תלמידי והנה (מכאן יש עמוד מקוטע והבאתיו כפי שהוא):

Et moi, lorsque j’avais trente et un ans, dans le pays de Barcelone, HaShém m’éveilla de mon sommeil, et j’étudiai le Sefer Yetsirah avec ses commentaires. Et la main d’HaShém fut sur moi.

J’écrivis des livres de Sagesse, et aussi des livres de Prophéties merveilleuses. Mon esprit revivifia en moi, et la Rouaħ Yhwh éveilla mon cœur, et un souffle de sainteté s’éleva en moi. Je vis alors de nombreuses visions redoutables, prodigieuses, par signes et miracles ; et parmi elles, des esprits jaloux se rassemblèrent autour de moi. Je vis des illusions, des erreurs, et mes pensées furent bouleversées en moi, car je ne trouvais aucun homme parmi les miens qui pût m’enseigner la voie dans laquelle marcher. Ainsi fus-je comme un aveugle tâtonnant en plein midi, pendant quinze années, tandis que le Satan se tenait à ma droite pour "me sataniser" [לשטני].

Je sombrai dans une forme de folie à cause de ce que mes yeux avaient vu, dans le désir de faire advenir les paroles de la Torah et d’accomplir la seconde malédiction pendant quinze années.

Jusqu’à ce qu’HaShém m’accorde un peu de connaissance, et que Yhwh fût avec moi en aide, depuis l’âge de 31 (א"ל) jusqu’à l’âge de 45 (מ"ה), pour me sauver de toute détresse.

Et au commencement de l’année Élie (אלי"ה), le prophète [soit année hébraïque 3760, c'est-à-dire 1286, Aboulâfia a 46 ans], HaShém trouva grâce en moi et me fit entrer dans le Palais saint. C’est à ce moment que je complétai ce livre que j’ai composé ici, à Sinin (Messine), pour le cher et précieux élève, agréable, intelligent, compréhensif et avide de connaître la vérité de la Torah parfaite : Rabbi Saâdia [ר' סעדיה], le premier des sept mentionnés. Car je l’ai vu attaché à moi avec amour, pour garder ce livre entre ses mains, comme mémoire de ce qu’il avait appris de moi — à cause de l’oubli qui est fréquent. Et aussi parce qu’en l’ayant entre ses mains, je savais qu’il en tirerait profit, lui ainsi que ses compagnons, dans ce qui y est écrit, et qu’il en tirerait un bénéfice intellectuel, de même que tous ceux qui leur ressemblent.

Et je sais que sans les circonstances et les illusions que j’ai vues dans mes premières visions — qui sont désormais passées, loué soit HaShém— les disciples mentionnés ne se seraient jamais éloignés de moi. Et ces illusions-là, qui furent les causes de leur séparation et de leur éloignement, furent pour moi des causes divines qui me permirent de tenir ferme, de rester debout dans l’épreuve, et d’éclairer les yeux de mon cœur. Car à cause d’elles, j’ai gardé ma bouche et ma langue, et je les ai empêchées de parler ; et mon cœur de penser. Je suis revenu au lieu où il convient de revenir ; j’ai gardé l’alliance conclue. J’ai reconnu et atteint ce qui me manquait auparavant. Et j’ai loué le Nom de Yhwh, mon Dieu et Dieu de mes pères, qui n’a jamais abandonné Sa grâce ni Sa vérité en aucun moment, Lui qui a scellé Son alliance dans Sa miséricorde, et qui a déposé dans mon cœur ce qui est dit (...) par Sa grâce.

Et voici que monta en ma pensée, à la vue des douceurs qui se renouvellent dans le monde, de faire revenir le cœur des pères vers les enfants, et le cœur des enfants vers leurs pères (...) Les cieux sont nombreux devant HaShém(...) les Juifs, de tous côtés, sont dans la détresse, et les souffrances se pressent les unes sur les autres. Et avant même que la louange (...) n’éclate, voici que ce cri grandit, une force nouvelle naît de lui, et mon cœur ne put le supporter (...) Ceux qui rachètent les captifs doivent de toutes leurs forces racheter d’abord leurs proches, comme ils y sont obligés, selon la parole : « Les pauvres de ta ville passent avant ceux d’une autre ville. » (Bava Metsia 71a) Et j’ai vu combien ils ont besoin de se racheter eux-mêmes des mains du temps et de ses artifices, des mains de ses serviteurs et des serviteurs de ses serviteurs, et de revenir à HaShém, béni soit-Il, pour tout ce dont ils ont fauté.

Et la faute la plus grave est qu’ils se sont complètement éloignés de l’étude de la Torah, dans son ensemble, même si quelques individus, çà et là, auraient pu et voulu étudier selon la capacité de chacun. Il est clair que les Sages ont dit : « Entoure le sage de ceinture à ta hanche, mais un ignorant pieux, ne t’installe pas dans son voisinage. » (Shabbat 63a) (...) Je ne pouvais en aucune manière garder le silence à ce sujet (...) Dites-le à mes voisins au sein de la ville, à cause de l’amour que je porte à mes élèves...

(Ici, le texte devient fragmentaire, et la page semble partiellement détruite ou lacunaire en voici une réparation :)

כבר המ אחר דרכיהם בעזיבת התלמוד:

[הייתי] דורש להם בקצת שבתות על הדבר הגדול הזה:

ואינם עושים והיתה שכר שמיעה בידם. והיום:

שבקשתי לפדותם בדרך הנזכרת התקבצו בה חכמה:

מבואר ובראות כי כן מנעתי עצמי:

להם על הכלל ולא אקראם אל האמת כי מייסוד:

מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה ואמר:

עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם. ואיכה שבחו והגית בו יומם ולילה ושכחו יום אם לא בריתי יומם חקות שמים וארץ לא שמתי. מאן דלא יסוף:

מצוה ישמרו בעזבם השרש הראש וכבר:

למעלה מה שמספיק להודיע ממנו:

מידי השומעים שהייתי ביניהם זמן גדול:

דאות זו או ישמענו שום חכם שמצדי:

השם בדרך שחפץ בה יותר מכל הדרך [ולא עם] הארץ חסיד ואין בור ירא חטא. ואמרו תלמוד [מביא לידי] מעשה ואין מעשה מביא לידי תלמוד:

התורות אין להם חקר ואחר שגיליתי:

חבור זה הספר עם היות הסבה הגדולה אהבת מי:

חבר באמת אשוב לגלות סוד התכלית אשר קראתי [חותם] בתוך חותם ולמה כתבתי פה פתוחי חותם:

שאחריהם ואלה השלשה עניינים בהם אחתום:

ואומר תחלה כי החותם יכיר המעיין בו:

כגון חותם הזהב שהוא גוף אחד והצורה המצויירת:

שוקעת שמולידה בולטת בשעוה בין כוליות:

הנה כל אחת ואחת כללית והנם שתי צורות [אחת] [ואחת] בולטת ושוקעת בהיותם מחוברים יחד ונכנסה:

יאמר על שתיהן שהן חותם בתוך חותם:

בחותם אחד והנולד ממנה הנה הוא שוקע:

נכרת בחמר השעוה והשוקעת חותמה:

והנולד ממנה הנה הוא בולט בהכרח כפי הצורה:

ויש צורת דבר שלישי בלתי מולדת לא שוקע:

והיא צורת חלק ושלש צורות אלו הנזכרות:

הם תאביות אבל מהם נקח ראיות ומופתים:

השמות וידוע שכל צורה מאלו הצורות:

השממיות והמקריות אי אפשר:

או בלתי נושא והיה כל גוף וגוף מן הגופים התחתונים:

לפי הסוגים והמינים והאישים נבדל מאחד ואחד:

בין בחמים לפי המזגים ובין הצורות לפי:

Ils avaient déjà dévié de leur voie en abandonnant l’étude du Talmud. Je leur prêchais certains Shabbath sur cette grande question, mais ils n’agissaient pas. L’écoute seule leur tenait lieu de mérite. Et aujourd’hui, lorsque j’ai voulu les racheter par la méthode que j’ai mentionnée, une certaine sagesse s’y est mêlée, et voyant cela, je me suis retenu, de m’adresser à eux dans leur ensemble, et je ne les ai pas appelés à la vérité. Car, comme il est dit : « Celui qui détourne son oreille d’écouter la Torah, même sa prière est une abomination. » Et encore : « Ceux qui abandonnent la Torah louent le méchant, mais ceux qui gardent la Torah luttent contre lui. » Et comment auraient-ils pu le louer, eux qui sont censés méditer sur elle jour et nuit ? Car s’il n’y avait pas Mon alliance, jour et nuit, je n’aurais pas établi les lois du ciel et de la terre. Celui qui ne se renforce pas [dans l’étude] oublie la mitsvah. En abandonnant la racine principale, ils ne peuvent plus préserver le fruit. J’ai déjà mentionné plus haut ce qu’il suffit de dire à ce sujet, pour faire comprendre à ceux qui m’écoutèrent – car j’ai vécu longtemps parmi eux – soit par ce signe, soit qu’un homme sage le leur fasse entendre, que cela vient de HaShém, dans la voie qu’Il préfère par-dessus toutes les autres. Car, dit-on : « Un ignorant pieux n’est pas digne de demeurer dans ton voisinage, et un simple ne peut être véritablement craintif de la faute. » Les sages ont aussi enseigné : « Le Talmud conduit à l’action, mais l’action ne conduit pas au Talmud. » Quant aux Toroth, elles sont insondables.

Et maintenant que j’ai révélé ce livre, bien que le motif principal en fût l’amour authentique de celui pour qui je l’ai écrit, je vais revenir pour dévoiler le secret de la finalité, que j’ai nommée ‘sceau dans le sceau’ (ħotam b’tokh ħotam). Et voici pourquoi j’ai écrit ici sur l’ouverture du sceau : Ceux qui viennent après comprendront — car ces trois sujets sont ceux par lesquels je conclurai.

Je dirai d’abord ceci : que le sceau peut être reconnu par celui qui l’examine, comme le sceau d’or, qui est un seul corps, mais dont la forme gravée en creux engendre une empreinte en relief dans la cire. Or, chacune de ces formes est en soi une totalité : L’une est creuse, l’autre saillante ; mais ensemble elles forment un seul tout.

L’on dira d’elles qu’elles forment un sceau dans un sceau, dans un même sceau, et ce qui en naît apparaît en creux dans la matière de la cire, selon la gravure du sceau, tandis que ce qui naît du sceau en creux est nécessairement en relief, selon la forme.

Il existe aussi une troisième forme, qui n’est ni en creux ni en relief, c’est une forme partielle — et ces trois formes mentionnées sont imaginables, mais nous en tirons des démonstrations et des signes. Il en est ainsi des Noms.

A partir de là, Abraham Aboulâfia reprend son sujet et développe son concept du « Sceau dans le sceau », en développant l’idée que le masculin et le féminin sont « un seul corps ».

J’espère avoir un jour l’opportunité de me procurer une copie du manuscrit du Séfér haÊdouth, qui permettra dans découvrir davantage sur la vie d’Abraham Aboulâfia.